50 שנה למלחמת ששת הימים – בין זיכרון אישי להיסטוריה
בחודשים הקרובים צפויה הצפה של שיח ציבורי על משמעות חמישים השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים. פרק של חמישים שנה זה לא רק הרבה זמן. במספר "חמישים" גלומות משמעויות סימבוליות של "יובל" המעצימות את התחושה של הישג לאלה, ואסון לאלה. זו גם הזדמנות לחשבון נפש, להרהורים על מה שהיה, ולהצעות על מה שראוי שיהיה. אך מעבר לכל אלה, צריך לזכור כי האירוע המכונן בו מדינת ישראל השתנתה לבלי הכר מתפרש אחרת בחלוקה דורית. עבור המבוגרים זהו זיכרון חי. המבוגרים בני חמישים וחמש ומעלה יכולים להיזכר בתקופה שקדמה למלחמה, בחוויית המלחמה עצמה ובאווירה ששררה בעקבותיה. עבור צעירים יותר, הזיכרון הפרטי איננו חלק מן התודעה. אני, למשל, הייתי נער בן 12 בירושלים בזמן המלחמה. אני זוכר היטב את מראות העיר המחולקת שגבול בינלאומי עובר בתוכה, את חווית המלחמה עצמה, את התקופה האופורית שלאחריה ואת היווצרות ירושלים החדשה. צעירים ממני יכולים כמובן ללמוד על כך, אבל זיכרון מן הסוג אותו נושאים אני ובני דורי אינו ניתן לרכישה. השיח הציבורי מתנהל מטבע הדברים בידי אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון, ובמקרה הזה, גם בעלי זיכרון. המעבר מן התקופה של טרום 1967 לתקופה החדשה כרוך בשורה של עובדות וסמלים, אשר מי שחי אותם מפרש אותם אחרת ממי שלמד אודותם. למבוגרים בינינו יש מערכת של זיכרונות על מדינת ישראל אחרת שהתקיימה לפני יוני 1967: קטנה יותר, מפולגת פחות. הזיכרונות הללו מהווים בסיס לשיפוט המציאות שנוצרה לאחר 1967. גם סביב התחושות ששררו אחרי המלחמה יש הבדל גדול בין מי שחווה אותן לבין כל השאר. אנחנו חווינו את תחושת ההקלה שהגיעה מיד לאחר אימת החרדה הקיומית של טרום המלחמה, חגגנו את האופוריה של הניצחון הצבאי, וחשנו את ההתעלות של החיבור המחודש לעיר העתיקה בירושלים. הצעירים לומדים על כך (במקרה הטוב) באמצעות ספרי ההיסטוריה ובתיווך של בעלי הזיכרון. מוטיב החוזר ועולה בשיח הציבורי הוא ההכרח להכריע מה יהיה גורל השטחים שנכבשו בשנת 1967. דוברים מכל צדי הקשת הפוליטית מסכימים כי סטטוס קוו אינו מצב קביל וכי על מדינת ישראל לקבוע לאן פניה. בתוך השיח הזה מן הראוי שנבחין בין אלה שחוו את השינוי באופן ישיר לבין אלה שנולדו, התבגרו ושתודעתם התעצבה בתוך המציאות המורכבת שנוצרה בעשרות השנים שחלפו מאז ימי יוני 67.
