הספר יצא לאור 
כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי

הוצאת כרמל - ירושלים
בקרוב בחנויות הספרים
ניתן לרכוש באמצעות האתר

אזרחי אילן _ פפיטה _ cover _ FINAL _ FRONT.jpg
 

על הספר

באפריל 1939 נפגשו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית שני צעירים יפי תואר בני פחות מעשרים. הוא – צבר יליד ירושלים, סופר בראשית דרכו. היא – עולה חדשה מצ'רנוביץ ברומניה, מבריקה ושאפתנית. היכרותם הציתה סיפור אהבה שנפרס על פני עשרים וארבע שנים, עד לסיומו הטרגי.

יהודה היה לסופר, מחזאי ועיתונאי, ופפיטה הייתה לפילוסופית בעלת שם בין=לאומי, ושניהם נודעו במעגלים התרבותיים והאינטלקטואליים במדינת ישראל הצעירה.

זהו סיפור על הצלחות ועל החמצות, על המתח בין החיים בישראל לכמיהה אל העולם הגדול, על זוגיות תובענית ועל פשרות למען הצלחת האחר. זהו סיפור תקופתי על החיים בעידן הדרמטי של היישוב בארץ ישראל ובעשורים הראשונים של המדינה. אך בעיקר זהו סיפור על כוחה של אהבה כואבת ומענגת.

על המחבר

ד"ר אילן אזרחי, איש חינוך ומומחה בתחום יחסי ישראל ויהודי התפוצות, הוא אחיינו של יהודה האזרחי. בשנת 2019 נתגלו המכתבים ששלחו פפיטה ויהודה זה לזה במהלך השנים וכך נולד הרעיון לספר.
 
 

 

 

נעים להכיר:

נולדתי בירושלים באמצע שנות ה-50, דור שלישי, לתוך מדינת ישראל הצעירה. החינוך שלי היה ציוני, חילוני, ממוקד הגשמה והתגייסות למען המדינה החדשה.

למדתי בגימנסיה רחביה, והייתי פעיל בצופים. סבא וסבתא, אנשי העלייה השנייה, התיישבו בירושלים בראשית העשור השני למאה הקודמת. הם היו בין המשפחות הראשונות שרכשו מגרש בשכונת רחביה ובנו בה את ביתם. (להמשך...)

 

הצירוף 'יהודה ופֶּ פּיטה', או נכון יותר, יהודה וְ פֶַּ פִּ י, היה חלק מהלקסיקון המשפחתי שלנו. הוא התגלגל על הלשון בטבעיות כל שנות ילדותי. יהודה היה אחיו הגדול של אבי, איתן, מבוגר ממנו בחמש שנים. הוא לא היה סתם דוד. יהודה הסופר, המחזאי והעיתונאי, היה האח המפורסם בין הבנים של משפחת אזרחי־בְּ ריסקר, 'ידוען' בלשון בת זמננו. בשונה ממנו, פפיטה הייתה דמות חידתית שהסתלקה מחיינו בשלב מוקדם יותר. יהודה ופפי התגוררו בדירה ענקית, מרובת חדרים, ברחוב רחל אימנו במושבה היוונית בירושלים. הדירה ששכנה בבית מידות נרכשה בשנות החמישים של המאה הקודמת מ'נכסי נפקדים'. הבית ניצב מול המקום שבו שכן מגרש הכדורגל המיתולוגי של 'הפועל ירושלים'. זו הייתה דירה אפלולית ומסתורית שהתפרסה על פני כל הקומה השנייה של בית האבן הנאה, אשר בירושלים כונה 'בית ערבי' (במקרה זה היה הבית קודם לכן בבעלותו של נוצרי־יווני). הכניסה לדירה הייתה בראש מספר מדרגות אבן שהובילו ממפלס הרחוב אל דלת עץ עתיקה עם מפתח ברזל חלוד. הדלת נפתחה אל חדר מדרגות פרטי עשוי עץ חורק שהוביל לדירה. במעלה המדרגות נתלו ציורים ובהם דיוקנאות קודרים, כמו מתקופה אחרת, רובם פרי יצירתה של פפיטה. הדירה הייתה עמוסה לעייפה באלפי ספרים, ברהיטים אירופיים כבדים וביצירות של מיטב האמנים הישראלים לצד תמונות ופסלים מעשה ידיה של פפיטה. כל תכולת הדירה הזו הייתה שונה מן הסגנון המודרני, המואר והמאופק של שכונת רחביה שבה גדלנו. לא פקדנו את הדירה של יהודה ופפי לעתים תכופות. זה לא היה מקום 'מתאים' לילדים. המקום היה מרתיע, מלא בפריטים שאסור לגעת בהם, ללא צעצועים. אפילו סוזי, החתולה הסיאמית האפורה של פפיטה, הייתה זעופה ומרוחקת.

מתוך ההקדמה

 

צרו קשר

כאב תהומי ועונג עילאי
פפיטה ויהודה האזרחי

עכשיו גם ברשת סטימצקי

אזרחי אילן _ פפיטה _ cover _ FINAL _ FRONT.jpg